בלוג

בתי החלה לפני כחודש לפתח כאבי ראש בבית הספר, בעקבות שימוש בסלולריים וקרינה ממערכות המחשב והרשת האלחוטית.

בבית הספר נפגשנו כבר לפני כמה שבועות עם הצוות והתקבלו כמה החלטות שמסיעות לבתי לעבור יותר שעות עם פחות תסמינים. לפחות עד עכשיו (17/12/2024), הצעדים הללו מאפשרים לה ללמוד יום מלא (עם כאבים כבר מהשעה השלישית בערך, אבל בלי להרים ידיים ולסיים את היום מוקדם בגלל הכאבים). על הפגישה עם הצוות בבית הספר, ועל הצעדים שהוחלטו וביצענו ראו בפוסט – https://www.norad4u.co.il/2024/11/14/9403/

השבוע (15/12/2024) ביצענו פגישה גם עם הנהלת המרכז למחוננים בו בתי לומדת יום אחד בשבוע. הפגישה התקיימה בחדר המנהלת. נכחו בה המנהלת, סגן המנהל, היועצת, אני ואישתי. הפגישה בוצעה כדי להסביר את הנושא ולקבל את שיתוף הפעולה של ההנהלה בביצוע כמה צעדים שיאפשרו לבתי להמשיך ללמוד במרכז גם עם רגישותה לקרינה, כמובן עם פחות סבל ותסמינים.

בנתיים אנחנו ביצענו כמה צעדים כדי להקל על בתי

1. הפסקנו להשתמש בהסעה, שם בתי סבלה מהשימוש של 40 תלמידים בסלולרי. במקום אני מקפיץ אותה הלוך וחזור, 30 דקות נסיעה לכל כיוון. עבורי זה שעתיים על הכביש בכל יום שישי.
2. בתי מבקשת מתלמידים אחרים שיושבים לידה בשיעורים לא להשתמש בסלולרי, עד כמה שניתן, גם ללא גיבוי של המרכז.
3. בתי משתדלת להתרחק מילדים שמשתמשים בסלולרים בשיעורים ובהפסקות.
4. בתי לוקחת משכחי כאבים טבעיים ברגע שהכאב מופיע.
5. בסיום היום במרכז, אנחנו מתפנקים בגלידה , כדי ליצור משוב חיובי.
6. בתי לובשת כובע מגן קרינה גם למרכז המחוננים.
7. הנסיעה למרכז המחוננים ברכב ממוגן קרינת רדיו.

"בבקשה לכבות סלולריים"

אציין כי בראשית הפגישה ביקשתי מהנוכחים לכבות סלולריים או לשים במצב טיסה, מה שלא קרה. לא רק זאת אלא שלצוות היו שעונים חכמים וציוד אלחוטי נוסף. תוך כדי הפגישה התחלתי להגיב לקרינה. בהתחלה דיברתי יותר לאט, אחר כך עם יותר שגיאות בעברית ושכחתי מילים. בהמשך הופיע אדמויות על העור ותוך כדי כאב הראש התגבר (הגעתי כבר עם כאב ראש). בסוף המפגש הייתי כבר מבולבל לגמרי.

הסברים על רגישות לקרינה

הצוות שאל רבות על הנושא וניכר שרצו להבין לעומק. ניסיתי לענות כמיטב יכולתי , למרות החשיפה והתסמינים. לדעתי לא לכל השאלות נתתי תשובות מספקות. לשאלה של המנהלת "האם מוכח" עניתי ש"שתלוי את מי שואלים, ושהעניין במחלוקת מדעית" (במילה מחלוקות לא הצלחתי להיזכר והשתמשתי בביטוי אחר, פחות מוצלח). ציינתי ש"המכחישים מתבססים על מחקרי חשיפה שגויים בהם חשפו את הנבדקים גם כאשר לא הייתה חשיפה"…לא נראה לי שהם הבינו. במקרים כאלה הצופים מתרשמים בעיקר מההתנהגות של הדובר ואני הייתי כבר מבולבל וכאוב.

המשכתי ונתתי דוגמאות למחלות והשפעות סביבתיות שלקח עשרות שנים עד שהכירו בנזקים כגון: עופרת, אסבסט, זיהום אוויר, עישון, כספית , פיברומילגיה ועוד.

השפעות נוספות

דיברנו גם על ההשפעות הנוספות של הסלולרי (התנהגות, התמכרות, בעיות פסיכולוגיות , בריאות ראיה ועוד), שם נראה שהם יותר מודעים ומבינים את הסיכון. אבל אז סגן המנהל אמר שצריך גם לדעת לנצל את הטוב מהמכשיר. הגבתי לכך שרוב היצירות אומנות משנות השישים בוצעו תחת השפעות של סמים (לרוב הרואין וLSD) אז אולי כדאי לתת לילדים סמים כדי שיהיו יותר יצירתיים, במידה, בגבולות אבל לתת. שלושתם יצאו חוצץ שזה לא אותו דבר. אני מסכים, זה לא אותו דבר, בסמים הם מודעים היום לרוב הסיכונים ויודעים שהתרומה של הסמים ליצירתיות אינה שווה את הסיכון. בסלולרי הם לא מכירים את רוב הסיכונים ולכן אולי חושבים שאפשר להשתמש בו במהלך הלימודים. הם כמובן טועים.

ביקשנו

ביקשנו לבצע את הצעדים הבאים, בהתאם לתקנון המרכז:

1. החלת איסוף סלולריים מהתלמידים בתחילת היום או השיעור (לפי התכנון המרכז אמור להיות ללא שימוש בסלולריים).
2. איסור שימוש בסלולריים בחלק מהחצר שיוקדש ל"הפסקה פעילה" . כדי שבתי תוכל להיות שם ללא חשש בהפסקות (להבנתי בעבר היו הפסקות פעילות במרכז).
3. לאפשר לבתי לבצע פעילויות שכולם עושים בסלולרי, על ידי מחשב חוטי, בספרייה או בבית.

"לא ניקח אחריות"

בסופו של דבר קיבלתנו את התשובה מהמנהלת שהם לא הם לא מוכנים לקחת אחריות על איסוף סלולריים מהתלמידים בתחילת היום או השיעור. המלנהלת חוששת ממקרים בהם ההורים יתנגדו למהלך או שיגרם נזק למכשירים.

המנהלת כן התחיבה להתחיל תהליך אחרי חנוכה שהיא אישית תכנס לכל כיתה ותבקש מהתלמידים לכבות סלולריים ולהכניס לתיק. לדעתי זה לא יעבוד. התלמידים לא יכבו ולא יכניסו למצב טיסה. במקרה הטוב יכניסו לתייקים סלולריים עובדים ומשדרים. במקרה הרע יוציאו מהתיק וישתמשו במהלך השיעורים.

אני בספק שבקשה להכניס סלולריים לתיק תעזור

אם שלושה מבוגרים, מלומדים, בעלי תארים מתקדמים, מנוסים ומיושבים בדעתם לא הצליחו להיענות לבקשה שלי לשים את הסלולריים במצב טיסה, בתחילת הפגישה, מה הסיכוי שילדים בני 12-14 , מכורים, יענו לבקשה ריקה שכזו בתחילת הכיתה. לצערי , לדעתי זה לא יעבוד ללא הנחיה , ללא גב של ההנהלה, ללא שזה הופך לחלק מהחזון של המרכז (למעשה זה חלק מהתקנון שלו) ולא יעבוד ללא איסוף סלולריים.

תחושות קשות

יצאתי מהפגישה בתחושה קשה. גם מצפונית שלא הייתי מספיק טוב וגם ששוב בעלי תפקידים שלא מבינים את הסיכון, לא מבינים את הנזקים, ושיש להם עדיפויות אחרות, לא עוזרים לילדים שכבר נפגעו, הפעם זו הילדה שלי. המרכז למחוננים הוא נקודת אור בלו"ז של הבת שלי. יהיה חבל מאוד אם נאלץ להפסיק את השתתפותה בגלל תסמינים וכאבים. נתן למנהלת סיכוי. מקווה שנחזיק מעמד עד אחרי חנוכה. מאז שבתי הפכה רגישה לקרינה, ההרגשה שלי היא שאנחנו מסיימים כל שבוע בבית הספר, בקושי רב.

צריך לעבוד ביחד

אחת ההבנות מהפגישה, הייתה שלא מספיק שאחד ההורים ישחה בחומר. שני ההורים צריכים להבין את החומר. למקרא שלאחד מההורים יהיה יום פחות טוב, ואז השני יוכל לקחת פיקוד ולמלא את החסר. אישתי פחות מבינה בנושא, ופחות רוצה להבין. מבחינתה כל העיניין הוא סרט רע שתיכף יגמר. סיוט ממנו תקום מחר בבוקר והכל יחזור להיות בסדר. הלוואי וזה היה המצב.

רוב הילדים מכורים

כאשר יצאנו מהפגישה הייתה בדיוק הפסקה. התלמידים היו מחוץ לכיתות. רובם היו בסלולריים. שני ילדים בהו בחלל. נעצרנו אני ואישתי. ראינו בעיניים את מה שדיברנו עליו כמה דקות קודם. הילדים מכורים. ההתמכרות קשה. המוח שלהם מופצץ בדופמין וקרינה. המכשירים והאפלקציות תוכננו כדי למכר, ולילדים (וגם למבוגרים) אין סיכוי להתמודד. אנחנו רוצים שביתנו תסבול פחות בבית הספר ובמרכז למחוננים. בית הספר והמרכז יכולים לשלב את הנושא מחדש בתקנון שלהם ובחזון שלהם ולהציע לילידים חלון מההתמכרות , אם רק ירצו… מה הסיכוי שזה אכן יקרה. נראה עוד כמה שבועות.