Corinna Hasofferett
הגיעה השעה לדיון בקרינה אלקטרומגנטית מנקודת המבט האישית, שלי. הלוא שנים חייתי שליווה: לי זה לא קורא, אז זה לא קורה. מה פתאום שאחשוש מקרינה? לא היה ואין לי טלפון סלולארי. ראיתי ורואה בו קולר. חסרה קולרים אנכי? ככל שנשאף לחיים עצמאיים – הגבולות, רבים ומתרבים, מסומנים גם על ידי הסביבה. בעיקר על ידי הסביבה. כך בשלווה מדומה, התנהלו חיי להם בנחת פחות או יותר עד שבוקר אחד קמתי לישיבה – ומיד הגוף נפל לאחור כמו הוא בול עץ. מד הדופק הורה על 20 פעימות בדקה. והתאזן, בזכות נשימות עמוקות, ל-37 פעימות בדקה. במקום ה-60/70 הנורמטיביות. במכון הלב הציעו בפסקנות – קוצב לב. החושים שלי אמרו שיש כאן בעיה. צריך להגיע לשורשיה. פניתי לייעוץ אצל פרופסור מומחה לכלי דם. כשירדתי מהמונית ליד הקליניקה שלו, שמעתי ברדיו כי לשמעון פרס התקינו קוצב לב. הפרופסור אמר שראה מקרים בהם הותקן לאדם קוצב לב והאיש מת בתוך זמן קצר. כי קורה שהלב מאט את הקצב כדי להתאים עצמו למצב חדש. אם מתקינים לו קוצב לב, הרי שכופים על הלב להזדרז וזה לא פעם מעל לכוחות לבו וגופו.
חזרתי לביתי שלימה עם הסרוב לקוצב לב. בינתיים כאבי הראש שחשתי חודשים ארוכים קודם לכן, הוסיפו להציק, במיוחד לאחר שעות מול המחשב, שלצידו ראוטר ומטר ממנו תחנת טלפון אלחוטי שלא חשדתי בהם במאומה. שנה וחודשיים קצב הלב שלי נותר על 37 פעימות לדקה ומקסימום 40 פעימות לדקה בעת מאמץ. התהלכתי לוליינית, שומרת ונשמרת.
ואז הגיעה לביתי אורחת מארצות הברית, קרובת משפחה. באה מצויידת במכשיר למדידת קרינה אלקטרומגנטית. מדדנו ליד המחשב, מדדנו ליד הראוטר, ליד הטלפון האלחוטי. המכשיר צרח והבהב באור אדום, שזה התפקיד שלו. המחשב נמצא מחובר לרשת אלחוטית. כיביתי את החיבור. הראוטר התגלה אף הוא כמכוון WIFI. כיביתי. הוצאתי מהבית את הטלפון האלחוטי. לא חלפו שלושה שבועות וקצב פעימות הלב חזר ל-60 עד 70 פעימות בדקה. כך כבר שלוש שנים. וכאבי הראש? נעלמו.
ראיתי שאני לא יכולה לנסוע באוטובוסים. אתם/ן יודעות/ים איך זה. כולם וכולן שקועים באור הכחול הצמוד לכף היד, נהג האוטובוס עצמו מנהל שיחות בסלולארי הפרטי שלו אגב נהיגה, מיכשור האוטובוס אלחוטי ומכשיר המדידה שלי צורח מבהיל את הנוסעים והנוסעות. כך גם במונית. כך באולמות תיאטרון וקולנוע שם לכל איש/ה יש שם המוקרן בטלפון הסלולארי הדבוק ליד ימין שלו ושלה.
כאשר פרצה מגפת הקורונה, לא חל שינוי בחיי. היטב אני מאולפת לחיים נעולים. מבעד לחלון אני רואה אם מיניקה את התינוק שלה וביד הפנויה אוחזת טלפון סלולארי פעיל, ממש מעל לראש הזעיר. הורה מסיע את התינוק שלו בעגלה, שעת לפנות ערב קסומה, יד אחת של האב או האם אוחזת בעגלה והשנייה אוחזת בטלפון הסלולארי, מעל לראש הפעוט.
ומשרד התקשורת, במה הם עסוקים שם? ומשרד הבריאות? משרד החינוך? ראש ממשלת ישראל?
לא יודעים, כנראה, שהאופנה הזו, של חליפיים, לא הגיעה כלל לבריאות, לחיים עצמם. הגיעה השעה לפרוץ את תקרת השקיפות שלוחצת על קרוב ל-13,5% מאוכלוסיית ישראל והעולם. הגיעה השעה לקרוא, מי לחיים – אליי! בטרם המחר ילכוד אותך.
