הסיבות לאי הכרה ברגישות לקרינה
הסיבות לדעתי לאי הכרה ברגישות לקרינה (או בנזקי הקרינה) כנגרמת מקרינה (במידה רבה נכון הדבר גם להכרה בנזקי הקרינה הבלתי מייננת בכלל):
- כל עוד רוב הציבור אינו מרגיש את הקרינה (או לא שם לב, או לא מיחס את התופעות הבריאותיות שהוא מרגיש נובעות לחשיפה לקרינה) נוצר מרחב שכנוע, דיון תאורטי, והשפעה על הציבור (דעת קהל). במרחב הזה שולטים כסף ואינטרסים. זאת אומרת התעשיה, גופים מושפעי תעשיה, מדענים מושפעי תעשייה, גורמי ממשל מושפעי תעשיה ומי שמעוניין להשתמש, לפרוס, למכור ולפתח טכנולוגיות הפולטות או\ו משדרות קרינה בלתי מייננת.
כדי להבטיח את המשך הפריסה והשימוש מכחישים כל הגורמים הללו, וביחוד גורמי התקינה והממשל , את קיום הרגישות שנגרמת מקרינה. - השפעה של התעשיה על גופי התקינה וארגון הבריאות העולמי, וגם על חוקרים ומדענים, ואפילו על המדיה, במטרה לעכב כל הכרה בנזקים ובהשפעות של קרינה בלתי מייננת (מימון, ביצוע מחקרים מכוונים, קידום הסברה שמכור הרגישות הוא פסיכולוגי-פסיכוסומטי, הגחכה).
- קושי של מדענים ואנשים להאמין במה שהם לא רואים או לא מבינים. גורם זה משפיע בעיקר על דעת הקהל של הציבור ומקלה את קבלת הקביעה שהרגישות לקרינה אינה קשורה, או נגרמת, מחשיפה לקרינה. כך שיוצא שאפילו מדענים ופעילים שמכירים בזנקי הקרינה אינם מקבלים כי רגישות לקרינה נגרמת ומושפעת מקרינה.
- קושי של מדענים לעסוק בנושא מורכב כמו רגישות לקרינה, חשיפה לקרינה והשפעות ביולוגיות (דורש הבנה פיסיקאלית, אלקטרונית, חשמלית, ציוד מדידה, פסיכולוגי, רפואי, ביולוגיה ועוד).
- מחקרים שמראים שהקרינה לא משפיעה שווים יותר כסף. כיום קל יותר, ומאוד כדאי, להפיק מחקר או ניסוי חלקי ושגוי בנוגע לרגישות לקרינה (ולקבל מימון עבורו ועבור מחקרים עתידיים, אם התוצאות יספקו את התעשיה). לאומת זאת קשה מאוד לקבל מימון ולהפיק מחקר או ניסוי נכון בנוגע לרגישות לקרינה. ניסוי כזה דורש הקמת מעבדת בדיקה ללא קרינה, הגדירה של החשיפה בצורה נכונה, הגדרה נכונה של מקורות הקרינה הנכונים, מצריך גייס קבוצה של נבדים מתאימים וכמובן מציאת אכסנייה לפרסום. לכן מתרבים דווקא המחקרים השגויים. כך לדוגמה ד"ר גימס רובין עשה קרירה מניסוי שגוי על רגישים לקרינה (ב2005, בניסוי חשף רגישים לקרינה גם כאשר לא הייתה אמורה להיות חשיפה) , קיבל מימון למחקרי המשך ואפילו זכה בתואר אבירות מהמלכה הבריטית בשל עיסוקו במחלות סביבתיות (למרות שכל העיסוק שלו הוא בהכחשתן).
- קושי בהחזקת דעה בניגון לדעה רווחת שגויה, גם אם היא נכונה, מול ביקורת רבה ותרעומת של אחרים.
- רצון חזק של הציבור שעדיין לא מרגיש את הקרינה, להאמין שהוא יכול להשתמש בציוד פולט קרינה ללא חשש.
- חשש של חברות, גופים , ממשלות, ואפילו אנשים פרטיים כי הכרה ברגישות לקרינה וברגישים, תביא לפגיעה בהשקעות אדירות בתשתיות וציוד אלחוטי וסלולרי.
- חלק מהרגישים לקרינה מפתחים פוסט טראומה, בעיות פסיכולוגיות, ובעיות בריאותיות נוספות בעקבות הרגישות לקרינה , או שחלה החמרה במצבים אלו שהיו שם קודם. אז הם מזוהים כסובלים מהבעיות הכלליות, וכי הרגישות שלהם נגרמת מהבעיות הכלליות ולא מהחשיפה לקרינה.
- חלק מהרגישים לקרינה לא מודעים או לא מודים ברגישותם. מתחבאים בארון החשמל. כך נדמה שרוב הציבור לא רגיש לקרינה ולא סובל.
כל הסיבות הללו לא רק שמעכבות את ההכרה אלא גורמות לרדיפה של הרגישים לקרינה, ולהליכה אחורה בכל הקשור להכרה ברגישות לקרינה, בסבל או בסיבה.
מי קובע ומגדיר מהיא רגישות לקרינה?
הגופים שקובעים בנושא התקנים, וגם בנושא ההכרה ברגישות לקרינה (מינו את עצמם לקבוע) , לדוגמאת קבוצות EMF PROJECT בארגון הבריאות העולמי, מושפעים ונשלטים על ידי התעשיה. כדי ליצור דעה רווחת שגויה על רגישות לקרינה , הם משתמשים במחקרים שגויים שבהם הרגישים לקרינה לא הצליחו לזהות את החשיפה לקרינה תוך זמן קצר, שוב ושוב בתנאים לא אידיעלים. בחלק ממחקרים אלו מעלים את הסברה כי רגישות לקרינה היא תופעה פסיכוסומטית (אפקט נוסבו). סברה זו הופכת לדעה הרווחת על ידי הגופים הללו.
את הגישה הזו מאמצים משרדי ממשלה, גופי מדע, מדענים עם הבנה חלקית את הנושא, מכחישי נזקים, ומכחשי רגישות לקרינה בארץ והעולם. כל אחת ואחד מסיבותיו הוא. לכך מצטרפת העובדה שקשה להאמין ברגישות לקרינה כנגרמת לקרינה עד שאתה מתחיל להרגיש את הקירנה ומי שמשתמש בסלולרי רוצה ושמח להאמין שאין לו סיכון להפוך לרגיש ולהיפגע מהקרינה. כעת (2025) כאמור זו הדעה הרווחת והיא לדעתי תשתנה רק כאשר יהיו כל כך הרבה נפגעים מקרינה שאי אפשר יותר להתעלם ולמרוח את הציבור (כאשר רוב האנשים ירגישו את הקרינה ויבינו את האמת על בשרם) ולאחר שהשפעת התעשיה על הגופים הקובעים תצומצם , תופסק או תפסק. להערכתי ברגישות לקרינה יכירו אחרי שיכירו בנזקי הקרינה הבלתי מייננת באופן כללי.
מרחב השכנוע וההשפעה
מרחב זה מתקיים כאמור בגלל שחלק גדול מהציבור עדיין לא מרגיש את הקרינה או לא מקשר את הבעיות הבריאותיות מהם הוא סובל לחשיפה לקרינה. דוגמא כללית למרחב זה היא למשל: התעשיות רוצות להרוויח יותר ולשלם פחות (תעשיה סלולרית, תעשיית הטכנולוגיה הסלולרית והאלחוטית למערכת החינוך, תעשיית הטכנולוגיה הסלולרית והאלחוטית ומערכת הבריאות, תעשיות העיר החכמה, תעשיות התאורה החכמה, תעשיות המונים החכמים , ועוד ועוד) –> הממשלה (בעיקר משרד הגנת הסביבה) קובעת תקנים המקלים על התעשיה –> יותר אנשים נפגעים –> יותר אנשים פונים בבקשת עזרה והכרה מהממשלה –> הממשלה לא מכירה בנזקים ובתחלואה (בעיקר משרד הבריאות)–> ממשיכים בשיווק של הטכנולוגיות והפריסות.
דוגמא ספציפית ממערכת החינוך הישראלית (קרה בארץ)
תעשיית הטכנולוגיות החינוכיות מקדמת מחירה של טאבלטים, ראוטרים, מחשבים אלחוטיים ותוכנות למערכת החינוך –> משרד החינוך מאמץ את הטכנולוגיות ויוצא ברפורמות שמטרתן לפרוס את הטכנלוגיות במערכת החינוך –> הורים פונים לבג"ץ (כבר ב2012) כדי למנוע את הפריסה של ציוד אלחוטי ומשדר בכיתות ומביאים ראיות לילדים שנפגעים ונפגעו בריאותית מהקרינה (הפכו רגישים לקרינה) –> המשרד להגנת הסביבה מבטיח לבית המשפט לבצע בדיקות קרינה (על פי תקן גבוה ולא מגן ועם מדי קרינה איטיים שלא מודדים נכון את הקרינה בכיתה) ונותן אישור לפריסה –> משרד הבריאות מציין שלא ידוע לו על נזקים ביולוגיים או בריאותיים לקרינה בלתי מיננת, שרגישות לקרינה אינה מחלה מוכרת, (בהתבסס על דעת EMF PROJECT בארגון הבריאות העולמי), שלא ידוע לו על ילדים שנפגעים, ושאין לו יכולת למדוד או לבדוק האם ילדים נפגעים או נפגעו, ונותן אישור לפריסה –> בג"ץ לא עוצר את הפריסה –> משרד החינוך פורס עוד ועוד ציוד אלחוטי משדר ומקרין בבתי הספר ומבסס עוד ועוד תוכניות לימוד על שימוש בציוד זה –> יותר ילדים נפגעים –> משרד החינוך ומשרד הבריאות לא מכירים בנפגעים, ומכחישים כיומם –> משרד החינוך ממשיך לפרוס עוד טכנולוגיות , ציוד ומשדרים בכיתות –> עוד ילדים נפגעים. למעשה ההכחשה של הנזקים הביולוגים והבריאותים של החשיפה לקרינה וההכחשה של רגישות לקרינה, מסייעת לממשלה בפריסה של טכנולוגיות מקרינות. ברגע שיש אנשים הסובלים מהקרינה, פשוט מתכחשים לכך שהסבל אמיתי ונגרם מהקרינה, וממשיכים לפרוס. פשוט.
